עבודה ביפן כמארחת

כמו הרבה בנות, גם אני הגעתי לטוקיו בלי שום מקום עבודה מסודר מראש. הסתובבתי בהתחלה ברופונגי, וחיפשתי עבודה ביפן באופן עצמאי – טיילתי ברחוב עד שהבנתי שמועדוני המארחות נמצאים בקומות העליונות של הבניינים, או שהכניסה אליהם מפוארת במיוחד, כולל בחור יפני עם טוקסידו.

לחפש מועדון מארחות

במקום הראשון הבוס ביקש ממני להגיע למחרת עם בגדים יפים וחשבתי שזה קוד ללבוש מינימלי, אז לא הגעתי. בשני, זקנה יפנית משמשה אותי, ואחרי שהעוזרת שלה בחרה לי שמלה מכוערת ממחסן התלבושות המקומי, הסתבר שהם מעסיקים רק בנות שיש להן אישורי עבודה. מהמקום השלישי ברחתי מיד אחרי שנכנסתי פנימה – המקום היה ענק, עם שתי במות שעליהן נערכו מופעי חשפנות.

החלטתי לנסות את מזלי ברובע אחר, ובינתיים מצאתי גסט האוס זול, ברובע מרוחק יחסית. הסתובבתי כמה ימים בגינזה כדי למצוא מועדון שמעסיק זרות, אבל אויה - לפני כל מועדון עמד שומר יפני, שחסם אותי כבר בכניסה לבניין או הרשה לי מקסימום לעלות לאחת הקומות רק כדי לגלות ששם עומד מישהו אחר, שלא נותן להיכנס. אחרי כמה שעות נתקלתי ביפנית שידעה אנגלית, ואמרה שהם לא מכניסים זרים. היפנים, מסתבר, די חושבים את עצמם – ולא טורחים להודיע לך שאתה לא רצוי, אלא אחרי שכבר נכנסת (גם אז הם יעשו כן עם הראש, אבל לא ישרתו אתכם אם תשבו). יש הרבה בתי שעשועים ומסעדות ביפן שנשים בכלל לא אמורות להיכנס אליהם אלא אם הן עובדות שם – והרבה מקומות אחרים שגם גברים זרים לא מורשים להיכנס. כל הכתובות הן ביפנית, ככה שאי אפשר להבין כלום.

בייאושי נכנסתי לבר מקומי, שדווקא הסכים לשרת זרים. הברמן דיבר אנגלית ואחרי שיחת נפש ארוכה הגיעה יפנית לבושה קימונו, והברמן התחיל לדבר איתה. תוך שאני שוקעת ברחמים עצמיים, הברמן ניגש פתאום ואמר שהוא סיפר לה שאני מחפשת עבודה והיא רוצה לעזור לי, ושהיא בחורה מאוד עשירה שמחזיקה שני בניינים בגינזה. הוא שאל אם אני מסכימה, ואני חשבתי שהנה היא הולכת לעשות ממני גיישה אמיתית כמו בסרטים – אבל היא רק נתנה לי כתובת של מועדון שעובד עם זרות, בגינזה. זאת הייתה אכזבה, כי הפנטזיה שלי הייתה ללמוד את השפה, להכיר את הטקסים והמנהגים המסורתיים ולהבין את התרבות הזאת, שהקסימה אותי באיפוק, בשמרנות וביופי שלה. לא רציתי להיות סתם מארחת – אבל בסוף זה מה שיצא.

לעבוד כמארחת

בתחילת הערב השני שלי במועדון לקחה אותי ספרדיה אחת לצד, בחדר ההלבשה, ולחשה לי את החוקים: אסור להיפגש עם לקוחות מחוץ למועדון, מצד שני חייבים כי צריך להשיג לקוחות קבועים. אסור לשתות יותר מדי כי הלקוח יחשוב שאת מנצלת אותו, מצד שני את צריכה לגרום לו להזמין לך משקה, כדי שהמועדון ירוויח. לא היה לי מושג איך אני אחזיק מעמד בתנאים כאלה.

בערב השלישי הושיבו בשולחן אחד אותי, עוד מארחת וחבורה של עובדים עם המנהל שלהם, שהיה יפני מבוגר עם שיער אפור ושומה. משום מה המנהל החליט לתפוס את היד שלי באופן פתאומי ולמשוך אותי לריקוד טנגו. זה היה קצת מביך כי אף אחד מסביב לא רקד – אבל זרמתי. השתדלתי שיהיה תיאום בין התנועות שלנו אבל הוא נראה די סובל. קצת לפני סוף השיר הוא פתאום התנער ממני בדחיפה, מלמל משהו וחזר לשבת. אחרי זה הבנתי שחלק מההנאה של היפנים כשהם באים למועדון זה להשפיל אותך בקטנות. יש להם חוברות מנגה פורנוגרפיות שהם קוראים ברכבת ואפשר לקנות בכל חנות AM/PM - עיון בחוברת כזאת היה שיעור רציני בהבנת הגבר היפני, שסובל מבעיה בויסות דחפים וסדיזם חבוי, ואוהב לראות נשים במצבים של השפלה וחוסר אונים. בנוסף, העבודה היא מרכז חייו והוא מחויב ללכת בסופה עם הבוסים ועם הקולגות, 'לבלות' – לשתות אלכוהול בברים או במועדוני מארחות. זאת חובה אזרחית מסורתית.

מצבים קיצוניים לא הזדמנו לי. פעם הסתובבתי עם לקוח קבוע בשינג'וקו – הוא רצה לקנות לי נעלי בית. זה היה מוזר אבל שוב זרמתי. הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה לנוח. לקח לי קצת זמן, ובסוף הבנתי ש'לנוח' משמעותו ללכת למה שנקרא Love Hotel ולא בשביל לנוח. בחיים לא הגעתי עם לקוח לבית מלון, לבית שלו או למקום שאין אנשים מסביב – בעיקר בגלל שמאוד פחדתי שמשהו יקרה, כי לפני שטסתי לשם קראתי על איזה רוצח מארחות סדרתי שנתפס בשנת 2000 ואת הקורבנות שלו מצאו מבותרות בתוך בטון יצוק.

מארחת ביפן - יום טיפוסי

רוב הזמן העבודה הייתה די רוטינית: מגיעים לקוחות, רובם עובדים יחד באותה חברה. יש שני בחורים יפנים - המושיבים - שתפקידם להושיב את הבנות, אלא אם מגיע לקוח שמבקש לשבת עם מישהי מסויימת ואז היא מקבלת טיפ מהמועדון. בדרך כלל הושיבו שתי בנות עם שלושה עד חמישה גברים, ואנחנו היינו צריכות לדאוג להם: לשים קרח בכוסות עם תופסן קרח, למזוג ויסקי ולוודא שהכוס תמיד מלאה, לפטפט איתם, להגיש מגבונים לחים ועוד פעולות שצריך היה להקפיד על הסדר והטקסיות כשעושים אותן.

בערב הראשון ישבתי לי לתומי בשילוב רגליים, כשהגיע אחד המושיבים והעיר לי שאסור לשלב רגליים. השיחות עם הלקוחות היו בעייתיות, בעיקר בגלל שרוב הלקוחות לא ידעו אנגלית. חלקם היו אינפנטיליים להחריד ויכלו לדבר שעה על האף שלי ושל הבחורה האנגליה. הם לא הבינו את הבדיחה כשקראתי להם אנטישמים. אחרי שלוש שעות עבודה התחיל להיות מעניין – גם בגלל שכבר שתיתי מספיק וגם כי התחיל הבידור: קריוקי, ריקודים ומה שנקרא Show Time שזה מופע חשפנות קל. למזלי תמיד הייתה מישהי אחרת שרצתה להרוויח טיפים והתנדבה לעשות Show Time. מדי פעם הצלחתי לתקשר עם לקוח באנגלית, והוא הפך מועמד טוב להפוך לקבוע שלי, שגם מוציא אותי לבלות בחוץ. יש הרבה בילויים בטוקיו שקשה לחוות אותם בדרך היפנית, אם לא מכירים מישהו מקומי: לקוח אחד לקח אותי למסעדה בגינזה שמגישה בשר לווייתנים, אבל לא משרתת נשים שמגיעות לבד, או גברים שמגיעים בלי עניבה. עם אחר נסעתי להר הפוג'י, וביקרנו במקדש מסורתי.

דרישות ממארחת

העבודה עצמה הייתה קלה מאוד, מבחינת הדרישות הגלויות: כאמור, למזוג ויסקי וכו'. מבחינת הדרישות הסמויות, זה היה סיוטי ומסובך מאוד להבנה – וזה כנראה המקור של כל הסיפורים שמגיעים משם, שמארחות הן בעצם, איך לומר – סוג של נערות ליווי. הדרישות הסמויות הן שתהיי בדיוק מה שהגבר היפני הממוצע חולם עליו: משהו בסגנון הנסיכה דיאנה. שתשבי עם קו זקוף כל הזמן, תחייכי, תשמרי תמיד על קשר עין איתו, לא תגלי שום מחווה של סנוביות, שיעמום, רוגז או גסות, תהיי אימהית כשהוא מתנהג כמו ילד קטן ושולח ידיים (תתני לו טפיחה על היד או תפלטי קריאה מבוהלת, קטנה ותמימה, וזה יגרום לו להפסיק), תהיי בתולה בכל מה שקשור למין ותסמיקי כשהוא מדבר גסויות (אבל לא תיבהלי או תשחקי אותה בחורה ליברלית שזה לא מזיז לה), תקפידי על מראה עדין ומהוגן כדי שלא לאיים עליו במיניות שלך, ועוד. יש דברים, שכשאת עושה אותם את לא מבינה שבשביל יפנים זה כאילו מישהו ישב לידך, תקע גרעפס, גירבץ וחיטט באף. אסור לך לכסוס ציפורניים, לשחק בשיער, לפהק ולשלב רגליים (פיהוק יכול להיות עילה לפיטורין, אבל תמיד אפשר למצוא עבודה במקום אחר). ככל שתצליחי יותר להתנהג כמו ליידי אמיתית למרות הטירוף שמסביב, ככה תגדילי את שביעות הרצון של המקום, של הלקוח ושל עצמך. ואם מציעים לך כסף בתמורה למין, את תמיד יכולה להסכים ולמחרת לחזור לארץ - או להגיד בביישנות שאת בתולה ושומרת את עצמך לאחד והיחיד, ואת צריכה עוד זמן לחשוב אם הוא (היפני הקטן והמזיע עם השומה שמביט בך בציפיה), הוא-הוא האחד והיחיד בשבילך.

שכר הבסיס במועדון היה 22 דולר לשעה, ובגלל שהשגתי 'קבועים' הרווחתי יותר – גם מעצם העובדה שהם הגיעו למועדון בשבילי, וגם בגלל שהם הזמינו לשנינו שתיה ולפעמים גם אוכל במקום. חלקם גם נתנו כסף סתם, כנראה מרחמים כי סיפרתי להם סיפורים – הם אוהבים לשמוע שאת יתומה וחסרת-כל כמו באגדות (כמובן רק בארץ המוצא שלך – שם, ביפן, את בסך הכל רוצה לקנות שמלות יפות), וזה גם מגרה אותם מינית איכשהו, אז לא כדאי להגזים. חלקם אוהבים מאוד לדבר על עצמם ולהדגים סבל קיומי על פי התפיסה היפנית, וכדאי שתהיי מקשיבה טובה ואמפטית כשמגיע לקוח שיודע אנגלית ואתם יושבים לבדכם בשולחן. היו לקוחות שקנו לי דברים לא חיוניים כמו תכשיטים. הם נזהרים מלקנות בעצמם משהו שיש בו רמז מיני בוטה, כמו חזיות או אפילו שמלה. אגב שמלות, הבגדים בטוקיו – וגם האיפור – הם באיכות כזאת שחייבים לקנות, והכרתי בנות שהגיעו לעבודה הזאת רק בשביל לעשות שופינג ולהצטייד במלתחה מדהימה לכל השנה. אני הייתי צנועה וחסכתי ללימודים בארץ אבל מאז שחזרתי פיתחתי יחסי אהבה-שנאה חולניים עם יפן וכל מה שקשור ביפנים - ועד היום אני מנסה להגמל.

איך עושים מה

איך מוצאים מקום עבודה

פותחים את ה-Tokyo Classified, או מסתובבים ברופונגי ושומעים על עבודה מזרות שפוגשים. כדי למצוא עבודה לבד צריך פשוט להיכנס לכל בניין ולשאול. כמעט בכל רובע יש מועדוני מארחות, אבל בחלק מהמקומות צריך לדעת יפנית או שיהיה יתרון אחר.

איך שומרים על שומרים על לקוחות

בחלק מהמקומות מותר להיפגש עם לקוח בחוץ, וחלקם אפילו מעודדים אותך ללכת ולהביא לקוחות מבחוץ. אם זה אסור, אפשר לעשות הכל בשושו – להעביר פתקים עם מספר טלפון כמו בתיכון או לקבוע במועדון איפה ומתי להיפגש, בחוץ. אם את נראית מדהים, שרה מדהים או עושה סטריפטיז באופן מדהים, יש סיכוי שלא תצטרכי לעשות יותר מדי כדי שלקוחות יבואו בשבילך. אם לא, תצטרכי לתמרן במניפולטיביות, ולזכור שמדובר בגברים מהסוג שבעינייך עבר מהעולם. הם חושבים שאת צריכה להיות יפה, מתוקה, עדינה, ושמה שמעניין אותך זה בגדים, איפור, וחיים טובים. אם את באמת כזאת, לא תהיה לך בעיה להסתדר – פשוט תבקשי מה שאת רוצה, בדרך שבה את רגילה לבקש. אם את לא כזאת, תצטרכי להתאמן על עפעופים, פרצופים נעלבים-אבל-מתוקים, ולהחביא היטב אגרסיות ישראליות.

איך הופכים לגיישה יפנית אמיתית

אי אפשר. גיישות אמיתיות - עם מסכת האיפור הלבנה, האובי וכל זה יש רק בקיוטו. בגינזה יש חיקוי – וגם לשם לא מכניסים זרים וזרות. יש הרבה מאוד יפניות שעובדות כמארחות, ויש היררכיה ברורה. היפנית שעזרה לי בפאב, למשל, שיש לה שני בניינים בגינזה, היא מארחת מסורתית יותר – היא לבושה בקימונו אמיתי ועובדת במקום שלא מכניס זרים בכלל: אבל היא לא גיישה אמיתית. גיישות אמיתיות עושות דברים ביזאריים להחריד: שרות בדרך מסויימת, פורטות על כלים עתיקים ומסורתיים, רוקדות ריקודים מסורתיים והמסיכה הלבנה שלהן לא מגיעה מפודרות של שיסיידו ושו אומרה, אלא מאבקות תוצרת עצמית. יש קטגוריה אחרת, של בחורות שמשמשות בתור מגש אוכל – הן שוכבות עירומות ועליהן מאכלים מסורתיים מסודרים בהקפדה, והאורחים אוכלים מגופן. לכל תפקיד יש את השם והמעמד שלו, והתפקידים לא מתערבבים.

איך להתכונן

ללמוד קצת יפנית, לראות הרבה מנגה ולשים לב לניואנסים, לקרוא ספרים יפניים שנכתבו עד שנות החמישים של המאה העשרים ומדריכים בסגנון 'איך תהיי ליידי אמיתית'.

הצעות עבודה ברחבי העולם, מלוחות העבודה של Maka

ההודעה נשלחה!

השאירו פרטים ונחזור בהקדם!

תפריט נגישות